טור אישי

05 מרץ

ההר הוורוד

בדרך בחזרה מ'מצפה אבי"ב' נפשי לא ידעה מנוח. הנוף הגלילי הירוק עם ריח גשם עמעם במעט את הכאב בלב, לקוחה אהובה שגרה שם נפטרה ואנחנו חוזרים מניחומים בבית המשפחה. חן ז"ל כשמה כן היא, הייתה אישה חיננית ומיוחדת במינה. ביום בו שתלנו את הגינה הגדולה סביב ביתה היא התיישבה על הברכיים, לא נענתה לתחנוננו שתשאיר לנו את העבודה, הכניסה את הידיים אל האדמה ושתלה אתנו שלוש שעות ברצף. כשהשתילה הסתיימה, נכנסה למטבח, הכינה לנו מיץ לימון ממותק וצונן וישבה אתנו להפסקה על המרפסת כאחרון הפועלים.

חן הייתה מעורבת בכל שלב בתכנון הגינה והקפידה שנשלב בתכנית צמחיית ארץ ישראל, כך נשתלו על הגבעה מעל הבית עצים כמו רימון, אלה, זית, אלון וכמובן כליל החורש שאהבה.

בכניסה לחיפה ובפקקים הכבדים של כביש עוקף קריות, עציי הכליל שלצד הכביש עוטפים אותנו במכונית, צובעים את הזכרון בססגוניות וורודה ולבנה פורחים במעין הצדעה אביבית לזו שאהבה אותם. כך שלרגע ממש לא היה אכפת לנו מעומס התנועה.

מי ייתן ומישהו פעם ישכיל לנטוע גבעה שלמה של כליל החורש, האמינו לי, אנשים יחצו גבולות כדי לראות את המופע של ההר הוורוד.

הכלילים הם בין הראשונים לפרוח ממש בתחילתו של האביב, פריחת הכליל היא באמת משהו יוצא דופן, העץ מפתח במהלך השנים גזע שחור ומחוספס ואז פורח בוורוד-סגלגל גם מהגזע עצמו, ראיתי פעם שדרה של עצי כליל החורש וותיקים אשר נגזמים בכל שנה סמוך לפיצולים הראשונים כך שבאביב מתקבלת פריחה מהממת על הגזע השחור, לגינה הקטנה הכליל פחות יתאים כיוון שתרמילי הפרי היבשים נשארים תלויים על העץ כל השנה, ומשווים לעץ מראה יבשושי (אלא אם כן גוזמים בכל שנה) אבל כשהעץ גדל בשולי גינה גדולה, הוא יכול להתפתח לממדים גדולים ממש והמראה הכללי של העץ יהיה מרשים גם בימים שאין פריחה. הכליל הוא עץ ישראלי ופרוש שמו הוא נזר או כתר החורש במסורת הנוצרית הוא מפורסם בתור העץ שיהודה איש קריות תלה עצמו עליו, ונקרא עץ יהודה.

לכלילים זנים ומינים שונים. מלבד כליל החורש המצוי, יש כליל בעל פריחה לבנה שנקרא גם 'שלגייה', ויש גם כליל שמוצאו מקנדה והוא בעל עלים סגולים המעניקים לעץ מראה מעניין גם בשאר עונות השנה. אז עכשיו אמנם שנת שמיטה ואני האחרון שהולך להמליץ לכם לשתול דבר באדמה עצמה, אבל למי שיש גינה ממש גדולה, בשנה הבאה, כליל החורש – עץ חובה.

אם יש לכם תמונות, הערות או שאלות מעניינות, שתפו אותם אתנו.

לזכרה של חן מוסקוביץ'